Interfaith The Divine Essence
במשך אלפי שנים, תרבויות אנושיות שזרו מסורות רוחניות ופילוסופיות המתכנסות לאמת עמוקה: בכל אדם שוכנת מהות אלוהית, נטייה מולדת שלא לפגוע, להפגין חמלה כלפי בני אדם ובעלי חיים, ולחפש הרמוניה עם הטבע. הניצוץ הקדוש הזה, בין אם נקרא פיטרה, אטמן או לוגוס, מאחד דתות עכשוויות (אסלאם, הינדואיזם, יהדות, נצרות, בודהיזם, וויקה/פגאניזם), אמונות עתיקות (שומרית, אכדית, בבלית, מצרית, יוונית, רומית, נורדית, מניטו, מאיה, אצטקית, אינקה, שינטו, טאואיסטית), ומסורות פילוסופיות (יוונית, סטואית, קונפוציאנית, נאורות). עמים ילידיים מגלמים את הניצוץ הזה דרך חיים של פשטות והרמוניה, בעוד שקולוניאליסטים מערביים, היסטורית וכיום במקומות כמו עזה, שחררו מוות והרס, מנתקים את קשרם עם האלוהי למען רווח. מאמר זה חוקר את המקבילות הללו, מדגיש את האחריות והחמלה כעוגנים אתיים, כיצד אמונות עתיקות מעצבות תרבות ופוליטיקה, ואת הצורך הדחוף לשוב ולתבוע את המהות האלוהית בעולם שמקריב את הטבע, בעלי החיים והאנושות.
דתות מודרניות מאשרות את המהות האלוהית כנטייה מולדת לאי-אלימות, חמלה והרמוניה עם הטבע, ומנחות את האנושות לחיים אתיים ולהתעלות.
האסלאם ומושג ה*פיטרה* (קוראן 30:30), הנטייה הראשונית להכיר את אללה, מקדם אי-אלימות דרך זכאת (צדקה) וחמלה דרך ח'ליפה (אחריות), דוחף מוסלמים לשמור על הבריאה – בני אדם, בעלי חיים וטבע – כנאמנויות קדושות. בשאיפתם לחיות כאחראים, מוסלמים מחפשים הרמוניה, מתמודדים עם ניצול באמצעות חובה אתית. ההינדואיזם ומושג ה*אטמן*, ניצוץ של ברהמן (צ'אנדוגיה אופנישד 6.8.7), זורח דרך נמאסטה ("אני משתחווה לאלוהי שבך"), מגלם אהימסה (אי-אלימות) וחמלה לכל היצורים, ומטפח הרמוניה עם מחזורי הטבע. היהדות ומושג בצלם אלוהים (בראשית 1:26-27, "בצלם אלוהים") מעניקה לבני האדם כבוד אלוהי, מקדמת אי-אלימות וחמלה, שכן הצלת חיים אחת מצילה את האנושות (משנה סנהדרין 4:5), והרמוניה דרך האחריות על הארץ. הנצרות והניצוץ האלוהי שלה (יוחנן 1:9) קוראת לאהבה לא-אלימה (מתי 22:39), חמלה לבני אדם וליצורים, והרמוניה כמטפלים בבריאת האל. הבודהיזם וטבע הבודהה שלו (סוטרת הלוטוס) מאשר את הפוטנציאל להארה, מנחה אי-אלימות דרך חמשת המצוות, חמלה דרך נדרי הבודהיסטווה, והרמוניה עם תלות הדדית של הטבע. הוויקה והמסורות הפגאניות מכבדות את הניצוץ האלוהי כאור האלה, מקיימות את ה-Rede ("אל תפגע באף אחד"), חמלה לכל החיים, והרמוניה דרך טקסים מבוססי אדמה.
מסורות אלו, השורשיות בניצוץ האלוהי, דוחפות את האנושות להתעלות מעל המטריאליזם.
עם זאת, בחברות מערביות, קשר זה לעיתים אבוד, שכן מערכות מונעות רווח מקריבות את
הטבע (כריתת יערות, זיהום), בעלי חיים (חקלאות תעשייתית), ובני אדם (מלחמה,
אי-שוויון). לעומת זאת, מוסלמים שואפים להיות אחראים, עמים ילידיים חיים בפשטות
בהרמוניה, והשפעת הטאואיזם של סין מטפחת מדיניות המבקשת איזון, המשקפת את הקריאה
המתמשכת של המהות האלוהית.
מסורות עתיקות וילידיות, המשתרעות על מסופוטמיה, מצרים, אירופה, האמריקות ואסיה, משקפות את הניצוץ האלוהי כנטייה לאי-אלימות, חמלה והרמוניה, מיושרות עמוקות עם הפשטות הילידית ומנוגדות להרס המערבי.
המיתוסים השומריים ו*האכדיים* מתארים בני אדם שנוצרו עם נשימתו האלוהית של אנליל, מוטל עליהם לקיים מה (עקרונות קוסמיים), מקדמים אי-אלימות דרך סדר חברתי, חמלה לקרובים, והרמוניה עם קצבי הבריאה. האמונות הבבליות (אנומה אליש) רואות את האנושות כמעוצבת באופן אלוהי, מקדמות חובות לא-אלימות, חמלה לחלשים, והרמוניה עם מטרה קוסמית. הרוחניות המצרית מקשרת את ה*קא* (כוח החיים) לאלים, מנחה נשמות לעבר מאאת (אמת, איזון), מגלמת אי-אלימות, חמלה לכל החיים, והרמוניה עם מחזורי הנילוס. הדת היוונית ונשמה אלוהית שואפת לאמת, מקדמת אי-אלימות דרך טוהר טקסי, חמלה לקהילה, והרמוניה עם הקוסמוס. ה*נומן* הרומי (נוכחות אלוהית) מחבר בני אדם לאלים, מקדם אדיקות לא-אלימה, חמלה דרך פייטאס, והרמוניה עם סדר הטבע. המיתולוגיה הנורדית מחדירה ללוחמים ווירד (גורל), מנחה כבוד לא-אלימה (מחוץ לקרב), חמלה לקרובים, והרמוניה עם הנוף הנורדי המחוספס.
מסורות ילידיות מגלמות את הניצוץ הזה בצורה חיה. מניטו (אלגונקווין) הוא הרוח
הקדושה בכל החיים, מקדם אי-אלימות דרך איזון קהילתי, חמלה לבני אדם ובעלי חיים,
והרמוניה עם יערות ונהרות, המשתקפת בחיים פשוטים של הדדיות. הרוחניות של
המאיה, ששורשיה בפופול ווה, רואה את הנשמה כמתנה של איצמנה, מקדמת אי-אלימות דרך
איזון קוסמי, חמלה דרך טקסים קהילתיים, והרמוניה עם ג'ונגלים וכוכבים.
ה*טיאוטל* האצטקי (אנרגיה קדושה) מניע טקסים לא-אלימים (מעבר להקרבות), חמלה
להישרדות קולקטיבית, והרמוניה עם תירס והרים. ה*קאמאק* של האינקה (כוח החיים),
הקשור לאינטי, מעורר אחריות לא-אלימה על פאצ'אמאמא, חמלה לקהילה, והרמוניה עם
טרסות האנדים. ה*קאמי* של השינטו (רוחות אלוהיות) קוראים לטוהר לא-אלימה, חמלה
ליצורי הטבע, והרמוניה עם הנופים הקדושים של יפן. ה*צ'י* של הטאואיזם מיישר
בני אדם עם הטאו, מקדם אי-אלימות דרך וו-ווי (אי-פעולה), חמלה לכל החיים, והרמוניה
עם זרימת הטבע, עיקרון שסין עדיין מכבדת בחיפוש אחר איזון אקולוגי וחברתי.
היישור של עמים ילידיים עם הניצוץ האלוהי – חיים פשוטים, לא פוגעים באף אחד, ומכבדים את הטבע – עומד בניגוד חריף ל*קולוניאליסטים מערביים*, שממהאמריקות ועד אפריקה שחררו מוות והרס. אימפריות קולוניאליות בזזו אדמות ילידיות, טבחו קהילות, וניצלו את הטבע, מונעים על ידי תאוות בצע המנוגדת למהות האלוהית. מורשת זו נמשכת בעזה, שבה מדיניות הנתמכת על ידי המערב מאפשרת הרס, מתעלמת מהניצוץ האלוהי בחיי הפלסטינים, בעלי החיים, ומטעי הזיתים. בניגוד לפשטות הילידית, המטריאליזם המערבי מקריב את הקדוש למען רווח, מנתק את הקשר האלוהי של האנושות.
מסורות פילוסופיות, במיוחד אלו של יוון העתיקה ומסגרות חילוניות מאוחרות יותר, משקפות את הניצוץ האלוהי דרך עקרונות רציונליים ומוסריים, מיושרות עם קריאות רוחניות לאי-אלימות, חמלה והרמוניה.
פילוסופים יוונים עתיקים מציעים מקבילות מדהימות. סוקרטס ראה את הנשמה כמתנה אלוהית, דוחף לאי-אלימות דרך בחינה עצמית, חמלה דרך דיאלוג להעלאת אחרים, והרמוניה עם הסדר הנצחי של האמת. תיאוריית הנשמה של אפלטון (פדו) מניחה מהות אלוהית השואפת לצורות, מקדמת אי-אלימות דרך צדק, חמלה לפחות חכמים, והרמוניה עם המבנה הרציונלי של הקוסמוס. האודיימוניה של אריסטו (פריחה) נובעת מהניצוץ הרציונלי של הנשמה, מקדמת אי-אלימות דרך הדרך האמצעית, חמלה דרך ידידות, והרמוניה עם הסדר הטלאולוגי של הטבע. הלוגוס של הסטואיות, סדר רציונלי אלוהי פנימי, מנחה אי-אלימות דרך מידה טובה, חמלה על ידי קבלת גורלות של אחרים, והרמוניה עם הטבע האוניברסלי.
פילוסופיות מאוחרות יותר מרחיבות זאת. הקונפוציאניזם וה*רן* שלו (אנושיות) משקפים ניצוץ מוסרי, מקדמים אי-אלימות דרך נימוס, חמלה לכולם, והרמוניה דרך לי (סדר חברתי). הרציונליזם של הנאורות, כמו בציווי הקטגורי של קאנט, רואה את התבונה כחוק אוניברסלי, דוחף לאי-אלימות על ידי טיפול באחרים כמטרות, חמלה דרך חובה מוסרית, והרמוניה עם אתיקה רציונלית. פילוסופיות אלו, למרות שהן חילוניות, משקפות את הנטייה של המהות האלוהית, מיושרות עם מסורות רוחניות בפעולה אתית ובהתעלות.
אמונות עתיקות, השורשיות בניצוץ האלוהי, עיצבו תרבויות באופן עמוק וממשיכות להשפיע
על פוליטיקה, משקפות את האינטראקציה של אי-אלימות, חמלה והרמוניה. ה*מה*
השומרי בנה את הקודים המשפטיים של מסופוטמיה, מטפח חמלה קהילתית ומשפיע על
מודלים של ממשל. ה*מאאת* המצרי תמך בשלטון הפרעוני, מקדם צדק והרמוניה
אקולוגית, כפי שנראה בחקלאות מבוססת נילוס. אמונות יווניות בנשמה האלוהית
עיצבו אידיאלים דמוקרטיים, כאשר חמלה השפיעה על חובות אזרחיות של אתונה.
ה*נומן* הרומי חיזק את פייטאס בחוק, מטפח קשרים חברתיים חומלים ויציבות
אימפריאלית. ה*ווירד* הנורדי טיפח תרבות של כבוד, מאחד מבחינה פוליטית שבטים
דרך ערכים משותפים של חמלה קהילתית.
מסורות ילידיות הותירו מורשות מתמשכות. מניטו עיצב את הממשל של האלגונקווין,
נתן עדיפות לקונסנזוס והרמוניה אקולוגית, והשפיע על מועצות שבטיות מודרניות.
האיזון הקוסמי של המאיה ו*האצטקים* הודיע על מדיניות של ערי-מדינה, עם טקסים
חומלים שתמכו בלכידות חברתית. האחריות של האינקה על פאצ'אמאמא הנחתה מדיניות
אימפריאלית, הבטיחה חלוקה שוויונית של משאבים. ה*קאמי* של השינטו טיפח את
הכבוד התרבותי של יפן לטבע, והשפיע על מדיניות סביבתית מודרנית. ההרמוניה של
הטאואיזם מעצבת את הדגש הפוליטי של סין על איזון, כפי שנראה ביוזמות
אקולוגיות.
לעומת זאת, חברות מערביות, מנותקות מהניצוץ האלוהי, עיצבו תרבויות של ניצול.
מורשת הקולוניאליזם – ניכרת ברצח עם של עמים ילידיים וההרס המתמשך בעזה – משקפת
אתוס פוליטי שמעדיף רווח על פני חמלה. עם זאת, אמונות עתיקות נמשכות: ח'ליפה
האסלאמית מעוררת השראה לפעילות סביבתית, אהימסה ההינדואית משפיעה על תנועות
לא-אלימות, ופשטות ילידית מודיעה על מאמצי קיימות גלובליים, מאתגרת פוליטיקה
מטריאליסטית עם האתיקה של המהות האלוהית.
הנטייה של הניצוץ האלוהי – אי-אלימות, חמלה, הרמוניה – מתבטאת ב*אחריות* (טיפול בבריאה) ו*חמלה* (אמפתיה לכל היצורים), מאחדת מסורות בפעולה אתית. האחריות שומרת על הטבע, בעלי החיים והאנושות, בעוד החמלה מבטיחה הכללה, משקפת חוקי טבע בפילוסופיה. האסלאם וה*ח'ליפה* שלו שומרים על הארץ, עוזרים בחמלה למדוכאים (קוראן 4:75). ההינדואיזם וה*אהימסה* שלו שומרים על החיים, מכבדים בחמלה את הכל. היהדות שומרת על הכבוד, מעריכה בחמלה כל נשמה. הנצרות שומרת על הבריאה, אוהבת בחמלה את השכנים. הבודהיזם שומר על הארה, עוזר בחמלה לכל היצורים. הוויקה שומרת על הארץ, לא פוגעת באף אחד בחמלה.
מסורות עתיקות וילידיות מיושרות: ה*מה* השומרי שומר על הסדר, תומך בחמלה בקרובים; ה*מאאת* המצרי שומר על האיזון, מרמונז בחמלה את החיים; מניטו שומר על הטבע, מאחד בחמלה קהילות; הטאואיזם שומר על הטאו, זורם בחמלה עם החיים. פילוסופיות משקפות זאת: אפלטון שומר על הצדק, מרים בחמלה נשמות; הסטואיות שומרת על המידה הטובה, מרמונזת בחמלה עם הגורל.
המשבר בעזה ממחיש את הקריאה האתית הזו. הפלסטינים הילידיים, כמו אבותיהם, מגלמים את הניצוץ האלוהי, מחפשים הרמוניה בתוך ההרס. קולוניאליסטים מערביים, היסטורית וכיום, מקריבים חיים ואדמות למען רווחים גיאופוליטיים, ניתוקם מהניצוץ האלוהי – ניכר במטעי זיתים שנכרתו ובעלי חיים סובלים – מנוגד לחמלה הילידית. זה מדגיש את דרישת המהות האלוהית לאחריות וחמלה, אמת המוכחת דרך מעשים.
כל מסורת מציעה היבט ייחודי של הניצוץ האלוהי. פיטרה מלמדת כניעה לא-אלימה;
אטמן, כבוד חומל; בצלם אלוהים, כבוד הרמוני; מניטו, קרבה טבעית;
אפלטון, צדק רציונלי. בטחון ב*פיטרה* (קוראן 30:30) מבחין באמיתות אלו, מאחד
מוסלמים המכבדים קאמי, וויקנים המעריכים טיאוטל, סטואיים המאמצים אהימסה.
בטחון זה מטפח כבוד, מתמודד עם ניתוק המטריאליזם המערבי.
הניצוץ האלוהי דוחף להארה, מממש אי-אלימות, חמלה והרמוניה. ג'אנה, מוקשה, נירוונה, גן עדן, ולהאלה, טלאלוקן, סאמרלנד, או שלווה סטואית משקפים את המסע הזה, מנרמלים את המוות כמעבר. מאבקו של פלסטיני מגלם את הצדק של פיטרה, את האלוהות של אטמן, את האנרגיה של טיאוטל, מאחד מסורות באחריות חומלת. בשאיפה להארה, אנו מתעלים מעל ההרס של המטריאליזם.
המהות האלוהית – פיטרה, אטמן, בצלם אלוהים, טיאוטל, קאמי, לוגוס – מאחדת מסורות עכשוויות, עתיקות ופילוסופיות באי-אלימות, חמלה והרמוניה. פשטות ילידית, אחריות מוסלמית ואיזון טאואיסטי מנוגדים להרס של המטריאליזם המערבי, מרצח עם קולוניאלי ועד סבל בעזה. אמונות עתיקות מעצבות תרבויות חומלות ומדיניות אתית, דוחפות אותנו לבטוח ב*פיטרה* ולרדוף אחר ג'אנה, נירוונה או אליסיום. בתביעה מחדש של הניצוץ האלוהי, אנו מכבדים את הקדוש בכל, מוכיחים את אמיתנו דרך אחריות, חמלה והרמוניה עם הטבע.